<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ו</h1>
<h2>דף ג:</h2>
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כמו פדיון שבויים שהשבוי עומד בסכנת מות חרב ורעב והמעלים עינו מפדיון [שבויים] עובר משום לא תאמץ לבבך ולא תעמוד על דם רעך ולא ירדנו בפרך לעיניך ובוטל מצות פתוח תפתח ידך ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחין למות והרבה דברים כאילו ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. בפרק קמא דב"ב (דף ג') מוכיח כי אנשי העיר שגבו מעות לבנות בית הכנסת ובא להם דבר מצוה מוציאין בו את המעות קנו אבנים וקורות לא ימכרו אותן לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים אע"פ שהביאו כל הלבנים וגדרו את האבנים (ופעלו) [ופסלו] את הקורות והתקינו את הכל לבנין מוכרין הכל מפני פדיון שבויים בלבד אלא אם בנו וגמרו לא ימכרו בית הכנסת אלא יגבו לפדיון מן הציבור. ואמרינן פרק השולח (גיטין מ"ה) אין פודין השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם פי' דלא ליתי לאיגרויי בהו או משום דוחקא דציבורא. ואין מבריחין השבויין מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהם עולם ומוסיפין עליהם שמירה על שמירהא) וכן אין לוקחין (שם) מן הגוים ספרים תפילין מזוזות יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. שנינו בפרק ג' (הוריות י"ג) כל הגדול בחכמה מחבירו קודם לפדותו אפילו היה עם הארץ כהן גדול ותלמיד חכם ממזר תלמיד חכם קודם. א) מוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי אפילו לגר תושב ואם מכר עצמו לגוי ועבר על דברי תורה או אפילו לעבד עבודה זרה או לעבודה זרה לחטוב עצים או לשאוב מים הרי זה מכור ואע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו שלא יטמע בהם שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לגוים אין אתה זקוק לו עד שימכר אבל אחר שימכור לגוי מצוה לפדותו, עכ"ל המיימון (הלכות מתנות עניים פ"ח הי"ג).
<h2>דף ח.</h2>
מי שישב במדינה ל' יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה ישב שם שלושה חדשים כופין אותו ליתן לתמחוי ישב שם ששה חדשים כופין אותו לתת צדקה בכסות עניי העיר ישב שם ט' חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין העניים ועושין להם כל צרכי קבורה. ובירושלמי דבבא בתרא (פ"א ה"ד) גבי שהה י"ב חדשים בעיר הרי הוא כאנשי העיר אמר ר' יוסי בין לחיטי פסח בין לישא בין ליתן. ועתה מרוב הגלות נהגו דין ל' יוםא). א) [לעולם אל ימנע אדם לתת שלשית השקל לשנה והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכתיב עשר אעשרנו לך, לשון תו'].
<h2>דף ח:</h2>
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כמו פדיון שבויים שהשבוי עומד בסכנת מות חרב ורעב והמעלים עינו מפדיון [שבויים] עובר משום לא תאמץ לבבך ולא תעמוד על דם רעך ולא ירדנו בפרך לעיניך ובוטל מצות פתוח תפתח ידך ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחין למות והרבה דברים כאילו ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. בפרק קמא דב"ב (דף ג') מוכיח כי אנשי העיר שגבו מעות לבנות בית הכנסת ובא להם דבר מצוה מוציאין בו את המעות קנו אבנים וקורות לא ימכרו אותן לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים אע"פ שהביאו כל הלבנים וגדרו את האבנים (ופעלו) [ופסלו] את הקורות והתקינו את הכל לבנין מוכרין הכל מפני פדיון שבויים בלבד אלא אם בנו וגמרו לא ימכרו בית הכנסת אלא יגבו לפדיון מן הציבור. ואמרינן פרק השולח (גיטין מ"ה) אין פודין השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם פי' דלא ליתי לאיגרויי בהו או משום דוחקא דציבורא. ואין מבריחין השבויין מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהם עולם ומוסיפין עליהם שמירה על שמירהא) וכן אין לוקחין (שם) מן הגוים ספרים תפילין מזוזות יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. שנינו בפרק ג' (הוריות י"ג) כל הגדול בחכמה מחבירו קודם לפדותו אפילו היה עם הארץ כהן גדול ותלמיד חכם ממזר תלמיד חכם קודם. א) מוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי אפילו לגר תושב ואם מכר עצמו לגוי ועבר על דברי תורה או אפילו לעבד עבודה זרה או לעבודה זרה לחטוב עצים או לשאוב מים הרי זה מכור ואע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו שלא יטמע בהם שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לגוים אין אתה זקוק לו עד שימכר אבל אחר שימכור לגוי מצוה לפדותו, עכ"ל המיימון (הלכות מתנות עניים פ"ח הי"ג).
וגבאי צדקה מקבלין מן הנשים ומן התינוקות דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותם (בבא קמא דף קי"ט). האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או לספר תורה ינתן לבית הכנסת או לספר תורה הרגיל בו (תוספתא ב"ק פי"א ה"ב). האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר (שם). ואומר ר"ת (ר"ה דף ד' ד"ה והחרמין) צדקה שאנו נודרים עכשיו אנו נודרים לדעתנו ואנו כגזברין ממנה ואם אנו ממתינין עד שיבואו עניים הגונים אין כאןא) בל תאחרב). א)0כי אם שמאחרין מפני צרות עין, לשון תשב"ץ (סי' תי"ג). ב) ואומר אם נדר אדם מעות לצדקה יכול ליתנם לקרוביו וכן המעשר שלו יכול ליתן לקרוביו ואם נדר יהודי בעיר אחת נדר אם יש שם גדול העיר אינו יכול ליתנו בעיר אחרת כדאמר בפרק בני העיר (מגילה דף כ"ז) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה צריכים ליתנם ביד גבאי ומפרש התם משום חשדא שלא יחשדו אותם שאינם רוצים ליתן וכשילכו משם יטלו אותם מיד הגבאים והני מילי כשאין שם חבר עיר אבל יש להם חבר עיר אסור כלומר שאסור להוליך משם לעיר אחרת. ואדם שנדר דבר לצדקה אחת אינו יכול ליתנה לצדקה אחרת אבל הגבאים יכולים לשנותה אך כשפירש העני אסור לשנותה, לשון תשב"ץ (סי' ת"ו, ת"ז).
וצדקה הבאה ליד הגבאי אסור לשנות אם לא ברשות בני אותה העיר אבל בני העיר משנין אותה לכל דבר אפילו לדבר הרשות וכן עמא דבר (ב"ב דף ח' ד"ה ולשנות)א) ועני שאין מכירין אותו ואומר פרנסוני אין בודקין לפרנסה אבל בודקין לכסות. מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותו ואם לדבר [מצוה] פי' לספר תורה מותר לשנותה (ערכין דף ו') ואף על פי שלא נשתקע שם הבעלים מעליה אלא אומרים המנורה או נר של פלוני, ואם נשתקעה שם הבעלים מעליה אפילו לדבר הרשות מותר ואם התנדב גוי אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעלים מעליה כמו שאומרים בערכין פרק קמא (שם) דגוי מפעא פעיא פי' צועק ואומר הקדשתי דבר זה לבית הכנסת ומכרו אותו לעצמן. א) וכן רבינו תם נוהג לתת הקבל"א לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנין אותם, עכ"ל תוספות בפרק קמא דב"ב (שם ד"ה ולשנות). הלכה, מותר לשנותה אפילו באה ליד גבאי אי אניש אמיד דיש לו מעות תמיד לחלק אי נמי דחשוב הוא דמצי לעשוינהו לבני עירו כר' ינאי דיזיף ופרע משום דניחא להו לעניים דכמה דמשתהי מעש' וקמייתי להו, עכ"ל בפרק קמא דערכין (דף ו'). הלכה ומשבאה ליד גבאי אסור לשנותה אם אין ריוח בדבר, לשון תוספות. (ב"ב דף ח' ד"ה ולשנות). האומר סלע זה לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו לעשות צרכיו לכל מה שירצה וחוזר ופורע בין לאחר פי' בין להלות לחבירו בין אמר עלי בין אמר הרי זו. וכן רשאין הגבאין ליתן מעות שנדרו לחיטה של פסח אם יש חולה בעיר [אפילו] אינו לוקח קבל"א רשאין ליתן לו בלא ידיעת הקהל. כל אדם ששואל חיטה לפסח יתנו לו אם יש לעני חיטה לפסח שנותן לו אדם אחר בלא קבל"א אין לגבאים ליתן מן הצדקה לקנות צרכיו מעות יתומים נותנין לחיטה של פסח מעות מנדוניא של בתולה אין נותנין אם יש אדם שמרויח בעיר אפילו אינו דר בעיר חייב ליתן לחיטה של פסח מעות בשביל פדיון שבויים אין יכול ליקח כי אם לפדיון שבויים או לצורבא מרבנן וכן מעות שנגבו לצורך עניים לא יתן כי אם לעניים או לצורבא מרבנן אבל מעות שנגבו לשם זווג יש ליתנו לצורך שבויים. אם מברכין בבית הכנסת כל הנודר שיקיים ובא קטן בר מצוה ונדר שלא ברשות אביו והוא סומך על שולחנו אין הברכה מוטלת עליו אם לא ברשות אביו ואם ידוע לקהל שיש לו ליתן בלא רשות הברכה מוטלת עליו. אין רשאין להושיב גבאים (ו)אם אינם מרוצים לקהל אם לא על פי הגדולים שבעיר שרואים שיש ביניהם שדעתו לקלקל התקנות ורוצים שיש אדם קל שיגלה הקבל"א, עכ"ל התוספות.
לתת צדקה לעני כדכתיב (דברים ט"ו) נתון תתן לו וצריך ליתנה בסתר ולא יתפאר בצדקה ולא (יתפאר) [יתיהר] בה ואומר הרב ר' אליעזר (טור יורה דעה סי' רנ"א) שאם היה העני עובר עבירה להכעיס אינו חייב לזונו דלא קרינא ביה אחיך עד שישוב ויקבל עליו דין או ילקה כדאמרינן בגיטין (דף מ"ו) גבי ההוא דלודאי ואף גם משומד לתיאבון היה אומר כן ורב אמי (שם) שהיה רוצה לפדות משומד אוכל נבילות לתיאבון לפנים משורת הדין היה עושה ואמרו חכמים (כתובות דף נ') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ואמרו בירושלמי (פאה פ"א ה"א) פעם ראשון אחת לקרן מכאן ואילך לריוח. עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופין אותו בדיןא) כדאמרינן (ב"ב דף ח') רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקהב). וגדול המעשה יותר מן העושה (שם ט') ודווקא באדם עשיר אבל כשאינו עשיר אסור לדוחקו יותר מדאי רק בדבר הראוי. א) ומכין אותו עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי ליתן כדאמר רבא כו', עכ"ל המיימון ז"ל (הלכות מתנות עניים פ"ז ה"י). ב) יש אומרים אכפייה בדברים והא כיון שמתן שכרו בצדו דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' אין בית דין מוזהרין עליו ורש"י פירש כי הוטל כבר על רב נתן כמה יתן ונתרצה ואחר כך מיאן לתת ואכפייה דומיא דממשכנין על הצדקה ור"י פירש כי לפי הירושלמי ניחא דקאמר לא תימא מוזהרין אלא עונשין. עוד יש לומר דלא הוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה אלא כבוד אב ואם ושילוח הקן דכתיב בהו למען יאריכון ימיך כדאמר פרק שילוח הקן (חולין קמ"ב) אין לך מצוה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלוי בה למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, לשון תוספות בפרק קמא דב"ב (שם בד"ה אכפייה).
<h2>דף ט.</h2>
שנינו במסכת פאה פרק בתרא (משנה ז') מי שיש לו מזון ב' סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי היו לו י"ד סעודות לא יטול מן הקופהא) עני שגבו לו כדי מחסורו והותירו המותר שלו ותניא בתוספתא דמסכת שקלים (פ"ק ה"ח) מותר עניים לעניים מותר שבויין לשבויין מותר שבוי לאותו שבוי וכן שנינו בפרק נגמר הדין (דף מ"ח) מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו. א) עני מחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת מפני שאסור להחזיר העני ריקם משום לא תקפוץ ידך ואפילו נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם (תהילים ע"ד). עני ושואל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר. תניא בפרק בבא בתרא (דף ט') עני שאין מכירין אותו ואמר אני רעב האכילוני לחם אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, עכ"ל תוספות. [וכשהאורח יוצא לדרך אע"פ שנתן לו בעל הבית קצבה צריך ליתן לו לחם שנאמר על פת לחם יפשע גבר (משלי כ"ח) כיצד כשהעני יוצא מן העיר פעם קודם עמוד השחר ואין בידו פת ובידו מעות וקורא לפתח הגוי לקנות לו לחם ומקיצו משנתו והגוי יוצא לפתחו לראות ורואהו שהוא יהודי ומכהו ופוצעו או שמא יצא לדרך בלא לחם ויאחזנו בולמוס וימות ונמצא בעל הבית פושע על שהניחו בלא לחם, עכ"ל תוספות (עיי"ש בתוד"ה ואין)].
<h2>דף י:</h2>
כבר בארנו שגדול המפייס לעני בדברים יותר מנותן צדקה וכן איוב אומר (פ"ל פכ"ה) אם לא בכיתי לקשה יום. (ב"ב י') כל המעלים עינו מן הצדקה נקרא בליעל רשע ואכזרי וחוטא שנאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור וכתיב (משלי י') ורחמי רשעים אכזרי ומכחיש יחוסו שאינו מזרע אברהם יצחק ויעקב שהן רחמנין (יבמות ע"ט) אלא מזרע הגוים שכתוב בהן (ירמיהו נ') אכזרים המה לא ירחמו וכל המרחם מרחמים עליו שנאמר (דברים י"ג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבךא). והנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות אבד זכותו אפילו נותן הרבה ועובר משום לא ירע לבבך וטוב ממנו הנותן פרוטה בסבר פנים יפות, עוד יש ענין שלישי טוב משניהם הנותן ליד עני כראוי בסבר פנים יפות. עוד יש ענין רביעי שיתן לעני כראוי קודם שישאל, ויש ענין חמישי טוב מארבעתן דנותן כמו שאומר (כתובות דף ס"ז) דהוה צייר זוזי בסדיניה ושדי לאחוריה ובאו עניים ונוטלין אותו ואין הנותן יודע למי נותן ואין העני מתבייש, ויש ענין ששי טוב מחמשתן מה שאומרים שם שהיה משליך מעות תחת הדלת שלא ידע העני כלל ממי לקח, ויש ענין שביעי טוב מכולן הנותן לתוך קופה של צדקה ואינו יודע למי יתן ואין העני יודע מי נותנה, אבל עתה שעושין מן הקבל"א כמה דברים שאין לצורך עניים נראה לי שאין חיוב לתת לתוכה, וגדולה צדקה שחשובה יותר מקרבנות שנאמר (משלי כ"א) עשה צדקה נבחר לה'ב) מזבחג). א) בירושלמי דזרעים (פיאה פ"ח ה"ח) ר' מחוי לרב תרעא דבי כנישתא דקבני אמר ליה כמה ממון שקעו אבותינו במקום הזה וכי תמו בר אנש למילף באורייתא או חולים מוטלים באשפה וקרא עליו מקרא זה וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות, מכאן הביא ראיה הר"ר שמואל שטוב ליתן צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים מליתן לבית הכנסת יותר ויותר. במדרש איתא עשר תעשר לרבות מעשר כספים, עכ"ל התשב"ץ (סי' תקל"ג). ב)0תנו רבנן אפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך לעשות צדקות, לשון תו'. ג) והנה דלגתי דין תמחוי וקופה ודין גבאי וחלוקתם וכן דין מי שיש לו מאתים זוז וכל זה אינו נוהג בינינו. (גיטין דף ז) דרש רב עוירא מאי דכתיב (נחום א') כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך עוד אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה — פ"ה שלמים מצומצמים והכי קאמר קרא אם שלמים מזונותיך וכל שכן כשהם מרובים יעשה מהם צדקה — וכן נגוזו ועבר תנא דבי ר' ישמעאל כל הגוזז מנכסיו ועשה צדקה נצול מדינה של גהינום משל לשתי רחלות שהיו עוברות בנהר אחת גזוזה [ואחת אינה גזוזה] גזוזה עוברת ושאינה גזוזה אינה עוברת כן נגוז מהם לצדקה וירבו, ועניתך אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה מהם צדקה לא אענך עוד תני רב יוסף שוב אין מראין לו דקדוקי עניות, עכ"ל תו' בפרק קמא דגיטין (דף ז').
בפרק קמא דב"ב משמע שמלך או שר של גוים ששלח ממון לישראל בצדקה אין מחזירין לו מפני שלום מלכות אלא נוטלין אותו ויתנו לעניי גוים בסתר כדי שלא ישמע המלך כמו ההיא דאמיה דשבור מלכא דשלח ארנקי.
